מאמר ב"כל העיר" - 2001
מאת אלברט סויסה

אני מכיר היטב את אולם הביניים המודד של בית-האומנים, ומעולם לא ראיתי בו מה שקוראים "אמנות אולטרה-עכשווי". רוחות משונות, או מוטב "שונות", פנים-אמנותיות , מנשבות בו תמיד. הפטם אוה מקרין רוח של אסכלוה צדדית מסוימת, שקוטה טמוק במטפישיקה של הצבע לדורותיה. בתערוכה אחת מציגים שלושה צייריםצ ובכל זטת הרושם המתקבל אוה של "ציור אחד". בעומק האולם, בצימצום ובהדר חמור סבר שאין לשגות בו, מציג אנטולי בסין, המאסטרו, "טריפטיק", דמויות שלידתן מן החומר הצבע והאור מובע כמובהק. למעשה חושף בסין, באקט של חסדצ את התוואי שלהן על-ידי ריזום מהיר וכמעט בלתי מודגש בשחור.

לאורך הקירות ומשני סדי המאסטר הדי טריאן ורוג'ה ישיצ התלמידים שעשו להם לרב , יוצרים גיאלוד זו עם זה ובינם לבין רבם. גם פה הפיגורטיביות של דמויות בעיקרת, נטצעת בסקאלת צבעים מאוד "קוהרנטית" לאזושהו אווירה , רגש, חיפוש אמנותי מסוים, וטריאן נותנת לו אולי מפתח בציינה שציוריה הם מעין "פיגורציה לא אובייקטלית". כשם שבשהותי בחדר הזה חשתי נעימות והידתיות רגשית, רוחנית במידת מה, שלא רציתי להפריעה בהתחקות אינטלקטואלית אחר משמעותה של הגררה זו, על אחת כמה וכמה שלא אעשה כן כאן בהעדר המחשה ויזואלית רצופה. הברי ה"משולש" הציורי שמכוננים את התערוכה עלו ארצה בשנות השבעים והשמונים. טריאן, שהיתה כבר אמנית בבודפשט, הביאה את ישי, יליד אוראן שבאלג'יר שגדל בפריס ועסק עד כה במוסיקה , על סדנה הציור של מוסררה. בסין, שהיה כבר אמן פעיל ומוכר בסנט-פטרסבורג ובישראל, הגיע יותר מאוחר ללמד בסדנה במוסררה. לטריאן ולישי מפגש זה עם בסין, עם הוראתו ועם ציוריו, היווה מעין התגלות.

בדף ההסבר נעמר ש"הרקיע" של בסין משתרע מרובלוב הרוסי ועד מאטיס הצרפתי, בזיקה לג'ורג'ונה וטיציאן הוניציאנים, שהדגישו את עליונות הצבע, בניגוד לפלורנטינים (מיכלאנג'לו ודה-וינצי). טריאן מותחת קו מג'וטו ועד לאסכולה הלונדונית העכשווית, וישי נהג לחבר בין הקשה על הזארב הפרסי לפריסה על גיטרה קלאסית לפני שנכבש ביכולתו של הציור "כביטוי של רגישות וראייה פנימית". "משולש" כזה קצת גדוך על המסגרת הקטנה שלנו, אבל טעות או לא, "רקיע" נאמר שם? אז זו בדיוק התחושה, מעין פרסקו של רקיע משותף הודגש שם, כשם שטיציאן ידע להשלים ציורים של ג'ורג'ונה המת עד שגם ציורים גמורים שלו יוחסו לפעמים לחברו. כאמור, הדמוניות נבלעות בחומר, אבל הציור, כלומר הרוח, נשאר.