המופע התקיים ב"האומן ח"י" סטודיו לאומנות המארח אקספרימנטים בתחום המוסיקה.
שני חלקי המופע שונים זה מזה מבחינה מוסיקלית וצורנית, אך משתלבים לרצף רעיוני שתוכנו מבוסס על טקסטים שנכתבו בתחילת המאה ה-20 ומיצרים תמונה ביקורתית ואירונית על ההוויה הישראלית-ציונית העכשווית.
המופע נפתח בשיר "המנון לקופסא" במילים המסמנות את הקו העדין המקשר בין שתי העבודות.
" בא ראש חודש,
זה היום הוא לנו קודש,
בו נגילה ונשמח. הקופסא היום נפתח."
הקופסא כמקום אליו מודחקים המשקעים הקולקטיביים של ההוויה הישראלית כחברת מהגרים. המופע של מרב וסיגל מוציא לאור טקסטים המבטאים את הגעגוע לעירה המזרח אירופאית כדימוי של בית נכסף ואוטופי.דימוי המתפרץ על רקע הקורבן האישי של המתיישב בארץ ישראל. כאב הפרידה מאהובה, מנוף ילדות ומשפת אם. התחושות האינטימיות של המהגר, האדם העקור, אשר דוכאו בחברה שראתה עצמה כור היתוך וביקשה להטמיע אותו במודל של אדם חדש.
עם זאת המהלך של מרב וסיגל עושה פרוק של העמדה הזו שאינה חדשה. הן נוקטות עמדה כפולה ביחס להתרפקות הנוסטלגית על העירה היהודית. מחד הן מצביעות על הקורבן האישי הרגשי כמו במילות אחד השירים "התנאים יכולה היא לקרוע/ עם אחר לחופה היא תלך." מאידך, חושפות את עקרותה של הנימה הנוסטלגית ואת האידיאליזציה השקרית של הבית הרחוק, היוצרות במישור הפנימי עיוורון מסוכן לכל מה שהוא ממשי ושייך לרגע.
המהלך הזה נוצר ע"י שילוב מתוחכם וזורם של שירים ישנים, שירים חדשים של מרב ולחנים חדשים וישנים כולם בעיבודים חדשים. המורכבות הזאת יוצרת מסע רגשי מוסיקלי הנשען על המטען הלשוני של הטקסטים על רובדיהם המגוונים, על לחנים הנעים במרחב שבין מוסיקה אלקטרונית עכשווית ושירה אומנותית ועל נוכחות בימתית ישירה ונטולת יומרה.